שניה לפני שנפרדנו מ Alaska, Seward בסופת רוח מטורפת שניערה את הקראוון כאילו שני תיכוניסטים,  או ארנבות, הסתגרו בתוכו, סימנו וי גדול גם על ארוחת

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטיולים זה הרוגע, השקט, הניתוק, האחווה המשפחתית וחיבור האהבה האין סופי בין ילדי. כשמוסיפים לזה את ממד המתבגרת שכולל מצבי

אז ג' (גילי, בעלי, אב ילדי, אהבת חיי, זה שמעלה לי ת'סעיף עם התחתונים על רצפת חדר האמבטיה) קם בוקר אחד בניו יורק האביבית ואמר

עוד 12 שנה, כשבתי הגדולה תשב אצל הפסיכולוגית והיא  תשאל אותה בפרצוף ממושקף ובקול מאנפף…."ו….תסבירי לי בבקשה למה את פה איתי ולא נגיד…מחפשת את עצמץ

זהו נגמר. הוא ניצח. לא, לא החמאס, לא צה"ל.  אני אפרט (לא לבעלי לב חלש, קנאים,  או או נפגעי חרדה) הקיץ עבר , ומריחים כבר

הנה תמונה משפחתית מושלמת מהטיול האחרון שלנו. היא כוללת את כל האלמנטים הדרושים לצילום מושלם: נוף סוף הדרך, חיוך צחור, אף תזוזה או מריחה מהמצולמים,

מסתבר שנדידת הציפורים דרומה היא לא תכונה מולדת. הן מחקות את הניו יורקרים בחופשת הקריסמס. הזקנות שבינהן את הפנסיונרים לפלורידה והצעירים יותר את הפרגיות לאיזור