היום היה לי ראיון עבודה. אני אסביר.  לפני שלוש שנים, כשעברנו לניו יורק, אחד המפגשים הראשונים שחווינו היה ארוחת ערב עם עוד כמה זוגות ישראלים

לפני בערך חמישה חודשים אבא שלי התקשר מהארץ לבדוק מה אנחנו עושים בדצמבר. “אמא ואני דיברנו ככה באופן מקרי ולגמרי נונשלנטי בדרך באוטו בחזרה מארוחת

"איך שאנחנו נוחתים את עולה על חוטיני”. “בסדר”, אני מסננת ותוך כדי מחזיקה את המצח של הקטנה ובו זמנית את שקית ההקאה שהיא ממלאת. בינתיים

כשהגענו לפה לפני 3 שנים, כמו ישראלית טובה שמסווגת שרימפסים כדגים ופיצת פפרוני כארוחה חלבית, שלחנו את האמצעי לגן יהודי שלא תחסר לו קצת מסורת.

שוב זה קרה לי. כבר שלוש שנים אני מנסה לסור מהרגלי הקודמים, בגלגולי הקודם, בישראל. אני נשבעת, מבטיחה, על גבול הנודרת אבל הכל לשווא. נכשלת

זהו……למרות שבשבת הסתובבנו בחולצות קצרות ביוניוו סקוור אנחנו ממש בחורף ניו יורק (לא) ממוצע. יש עוד כמה ימי חסד עד לחופשת הקריסטמס אבל למי שנשאר

מזג האויר המקסים (חמסה חמסה חמסה ) עוד כאן. הילדים עוד מתרוצצים ללא יותר מידי שכבות וכל העסק של לצאת מהבית, ללכת לסאבווי, לצאת מהסאבווי,