כבאים בסלון | פרמדיקים בגן

נתחיל בזה שהכל בסדר. וגם ברור לי שזה לא עניין של צחוק. אבל כמה ימים אח"כ אני מנסה לזכור את הרגעים היותר משעשעים של המקרה (או מקרים). אז אשחזר.

כל מה שאני זוכרת זה צרחות ברקע, רגליים שריריות, שעירות וחשופות,  וסירנות.

ביום רביעי לפני 3 ימים באתי כהרגלי מכורבלת כהוגן, כשבחוץ מינוס 4 מעלות צלסיוס לאסוף את הקטנטונת מהגן. כהרגלה וכהרגלי – קיבלנו אחת את השניה בצווחות אושר וחיבוקים גדולים מול שאר הילדים והגננות. יופי.

אחרי מגף ועוד מגף, כובע, מעיל, כפפות, צעיף, חיבוק מזיע לכל ילד וילד, עדכון מהגננת (כשאני כבר מתה במעיל), איסוף תיק האוכל, בקבוק המים, בקבוק החלב, elmo, עגלה ומוצץ התחלנו את הצעדה הקצרצרה לשער הגן. המרחק הוא בערך 34 ס"מ, כשבעודנו צועדות – הקטנה מתחילה בשיעול קטן כשבשמינית שניה הופך לשיעול ללא קול. תוך שביעית שניה עכשיו היא מתחילה להחליף צבעים מאדום סמוק, לאדום סלק, לסגול בהיר ומשם לסגול שחור וללא זמן לכחול אפרפר. בנתיים הזמן עומד מלכת, כמו בסרטים אני רואה חיים קצרים מול עיניי, העולם מסביבי זז בסלאו מושיון. אני תופסת את רגלייה הקטנות, הופכת אותה כמו עוף באיטליז ודופקת בכזאת חזקה על גבה שרק בדיעבד לא ברור לי איך לא גרמתי לנזק אחר. 

בנתיים סביבי הגננות לגמרי חסרות יכולת ובעיקר רצות סביב עצמן. רק דבר אחד הן עשו נכון. התקשרו ל 911.

911 זה מוקד החירום הארצי פה. שווה ערך ל 100 ו 103 ו102 ו173. מוקד אחד שיודע אם מי ליצור קשר, איך ולאן לשלוח וגם להרגיע על הקו. ואכן זה קורה.

בשניה שליבי החלה לצרוח ללא הפוגה, כשאני וכל מי שסביבי נשם לרווחה והעולם סביבי חזר לקצב הרגיל שלו – פרצו לגן, בסדר הזה, 4 כבאים ושלושה פרמדיקים, אחד עם כיפה.

למי שלא ממש יכול לדמיין את הסיטואציה או שמדמיין את צוות חילוץ יד אליהו – אז תנו לי לפרט:


פרצו לגן ארבעה כבאים: 190 מטר כל אחד, חסונים כאילו הרגע האזעקה הקפיצה כל אחד מהג'ים השכונתי בעודם באימון משקולות, במעיל כבאים שחור כבד ופתוח….כשמתחתיו חולצה שחורה צמודה (מאוד) ושלייקס אדומים. כן – גם פה – ממש כמו בסרטים (כנראה שבעיקר באילו שהם בצבע תכלת כהה) ולסגור את ההופעה – קסדה שמוטה על הראש ומכנסים קצרים. גם פה אפרט קצת יותר – בחוץ שלג מקיף את מנהטן והם עם מכנסיים שבבה"ס בכר באבן יהודה היו מגדירים כבגד ים ושולחים את הילד הביתה.

כמובן שכל אחד עם גרזן אדום ביד וסולם כבאים לבן כשמאחוריהם רץ דלמטי עם קולר אדום.
טוב – את הקטע אחרון המצאתי אבל זה ממש משלים את הlook

מאחוריהם, לדייק, רצים הפרמדיקים, גם חטובים להפליא, כשכל אחד מחזיק תיק שחייב לפחות לכלול חדר מיון קטן או לפחות בית חולים שדה.

כולם רצים פנימה בקצב אחיד של חייל בתפקיד מתנשפים אבל  עם ריח כביסה טרייה ומבט טום קרוזברד פיטבן אפלק ועצמות לחיים גבוהות ומגולחות למשעי. הם מוכנים תקיפה אבל ברגע שהם רואים אמא רגועה אך חיוורת ותינוקת צורחת עם לחיים סמוקות בידיה הם פורצים בחיוכים מסנוורים שרק אמריקאים שחונכו מגיל 0 להשתמש בחוט דנטלי ולבקר אצל השיננית כל 30 יום מסוגלים לעשות.

שוב, בקצב אחיד, הם מוציאים את הקלסרים ומראיינים אותי אחד אחד – מה קרה? מה את חושבת שקרה? מה עשית? מה לא עשית? מה היא אכלה? למה היא אלרגית? איזה חיסונים יש לה? כמה אחים יש לה? כמה תארים לך יש? למה המגפיים שלה אדומים? איך קוראים לאבא שלך? ואיך קוראים למיילדת שילדה את אחותה הבכורה בסן פרנסיסקו?….רק את הטלפון שלי לא ביקשו  – קצת מאכזב.

כשהם רואים שהילדה בסדר וחזרה לצחקק עם סופיה כשהן  מנסות להאכיל את elmoקרקרים טבעוניים (שגם הבובה לא רוצה), נערי לוח השנה מתחילים להתקפל ושואלים אותי אם אני באה. אני קופצת לרגלי, קוראת "sure" והולכת אחריהם – הם קצת מבולבלים ושואלים "aren't you taking the baby?" – לשניה אני לא מבינה מה הם רוצים כשאני כבר מדמיינת את עצמי רוכבת על גג הכבאית ברחבי מנהטן, שערי מתנפנף ברוח, השמלה הפרחונית (לא משנה שבחוץ כבר רצים פינגווינים) מצחקקת מסביבי ואותי מקיפים 4 אלילים במגפי ברך שחורים וחזה מנצנץ. "oh yeah…." אני עונה באכזבה והם ישר מוציאים את הקלסרים שוב לסמן לשירותי הרווחה ש"האם הביעה חוסר רצון ושיתוף פעולה בשעת איסוף ביתה." יופי. 

אספתי את הילדה, העגלה והציוד והצצתי בשעון לראות שאני מספיקה לאסוף את הגדולים. רצתי החוצה ומולי שטיח אדום ישר לכניסה של אמבולנס חדשני עם ריח של לקסוס איקס 7. מה? "ליתר ביטחון, אנחנו רוצים שתבואי איתנו לבדיקות מקיפות של הילדה אם חס וחלילה נשאר לה איבר זר בקנה הנשימה או שנשברה לה הציפורן ברגל…." טוב, מכיוון שגם ככה הבנתי שאת אות "אם השנה" לא אקבל מהם החלטתי לא לעשות את המצב גרוע יותר וכדי לא לקבל עוד "נון" בתיק האישי" החלטתי לא להתנגד.

 הפרמדיקים הכינו את כיסא הטייס – או יותר נכון מקום הישיבה שלי עם ליבי שכלל 12 חגורות בטיחות, שתי קסדות ובולם זעזועים.


מכבי האש נגשו אלי להיפרד אחד אחד, לפי כללי הנימוס האמריקאים, אני שמחתי על ההזדמנות פרשתי את ידי, עצמתי עיניים ובחיוך גדול התנפלתי על הראשון לחיבוק גדול כזה להסניף קצת גבריות. לצערי נתקלתי ביד מושתת ללחיצה קורקטית והחלום נגוז. אוף.

שאר הסיפור כבר פחות מעניין, נסיעה קצרה באמבולנס, כשליבי על רגלי שרה "לדוד משה" חצי באנגלית חצי בספרדית (אין על דורה), בדיקת רופא כשליבי שרה "פררה ז'קה" בצרפתית (יש בגן שיעור צרפתית פעם בשבוע), ונסיעה בחזרה הביתה כשליבי שרה בקולי קולות "עשר אצבעות לי שי" (עם נהג שמהר מאוד הציג את עצמו שהוא מ"פלסטין").

סוף טוב הכל טוב. כמעט.

שלושה ימים אח"כ ליבי קפצה ראש מהמיטה לרצפת הבטון בדירה ונאלצנו לעבור שוב את תהליך החירום שפירטתי שוב. כולל נערי לוח השנה, שאלון מעמיק ואפקטיבי ושוב "נון" בתיק האישי שבגללו גם בשנה הבאה לא אקבל את אות האם המצטיינת.
לילדה שלום. 

האמא על כדורי הרגעה.

תגובות

תגובות

7 שעות אחורה
מדריך לאוהבי ניו יורק

ספר עם מסלולים יחודיים ומקומות נסתרים,

מניו יורק אליכם ישר למייל

בואו לחוות איתי את ניו יורק
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

חנות מוצרים ומסלולים

תכנון מסלולים

משפחות, ילדים, זוגות, אמנות ועוד

הרצאות

סודות ניו יורקים ומסלולים ייחודיים
השראה, מהרילוקיישן לכתיבת הספר

ניו יורק עם הילדים

העיר שלא מפסיקה, בהחלט גם לא מפסיקה להפתיע ילדים ואת הגדולים שאיתם.
הצטרפו וקבלו את כל ההמלצות אליכם למייל

אמא, אשתו של, באלגניסטית והייטקיסטית.

קצת פולניה, טיפה אמריקאית אבל לגמרי ישראלית בניו יורק המדהימה. מג'נגלת ילדים, קציצות, שופינג, אמנות וחוויות בעיר הגדולה עם הרבה כייף, תסכול, אהבה וקומץ בדידות.

קרי ברדשאו היר איי קם!!

פוסטים מומלצים

אפשר למצוא אותי גם פה

רוצים את ניו יורק אצלכם במייל?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

1 מחשבה על “כבאים בסלון | פרמדיקים בגן”

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים באותו נושא

מטפלת במים בניו יורק

מתחת למים במנהטן | זהר כרמי מגלה את הוואטסו לניו יורקרים

זהר כרמי גילתה לניו יורק משהו חדש. את הוואטסו, טיפול ייחודי במים. היא מטפלת בישראלי, מגלה לניו יורקרים ובין לבין מרגיעה את כולם בעיר התזזיתית הזאת. יש לה את זה, היה לה גם קודם אבל החיבור של ניו יורק הבילתי נתנת לעצירה לוואטסו איזן אצלה הכל.

קרא עוד »
דילוג לתוכן