על עוגיות חמאה ושאלות קיומיות אין דה ביג סיטי

ביום ראשון האחרון חיכינו לסופת המאה. טוב, לא בדיוק המאה אבל אמרו שירדו איזה שישה אינצ׳ שלג (עדיין לא מצליחה לתרגם לשקלים….אמממסנטימטרים). אותי זה בכלללא הפתיע שביום הראשון של האביב ישלחו אלינו את סופות הקוטב. למה? אז ככה. מאז שאנחנו פה בניו יורק, לא משנה העונה, החודש ומצב קסיופה בשמיים, בכל פעם, כמו שעון, כשבעלי בטיסות קורים אחד משני הדברים הבאים, או אם אלוהים באמת מחייך אלי, שניהם גם יחד: יש סופת שלג שמנטרלת את העיר (ואם בפועל לא  – אז מראש כבר הכריזו על ימי חופשה שמסתיימים בדיוק אבל בול בשנייה ש׳הוא׳ נוחת) ויש ילד או שניים או שלושה חולים, לאב שפעת מזגנים, אלא בשילוב של סטרפטוקוקוס בהטיית זיקה עם קמצוץ אפנדציט. לא, ואני ממש לא מרחמת על עצמי.
אז מראש הכרזתי שלא יוצאים מהפיג׳מות, כל היום אנחנו בזולה בבית ואולי אם באמת נשתעמם נצא למסדרון לרכב על הסקוטרים.
 
דמיינתי מראש יום שקט ונינוח שאנחנו באופן אורגני זורמים מתחנה לתחנה(יצירה, אפייה, מקרמה, שנ״צ, קריאה, בישול קבוצתי של ארוחת ערב וסרט דיסני לפני השינה) וכמובן שגם פה תרועת הגול העצמי לא איחרה להגיע.
 
אז ׳הוא׳ גמר לארוז מזוודה, התפנפן ובקול של גברבר שעוד שנייה משדרגים אותו לפירסטקלאס פרימיר וואן קיי פלוס, הביט לי בעיניים ואמר בקול מאוד לא משכנע ״אני ממש אתגעגע אליכם״ וברח לכיוון המעלית עוד לפני שירקתי לעברו ״קח את הילדים ותסע לאמא שלך בגבעתיים״. אוף
סגרתי את הדלת מאחורי וידעתי שאין לי כאן ״אמא, אולי תבואו קצת להיות עם הילדים?״, אין לי ״ רוצים ללכת לפגוש את בת דודה שלכם בים?״, האפשרות ל ״יאללה תרדו קצת לבד לגן שעשועים ״ ממש לא אפשרית ובטח לא למתבגרת ״יאללה,קחי אתה אחים שלך לבריכה״.
הכל עלי. כן, נרשמתי לזה אבל לפעמים הייאוש מהמרחק מחמיר ושאלות קיומיות ישראליות עוקפות ניו יורק סיטי עולות כשאני ביד אחת מלבישה ומפשיטה ברביות, בשנייה בונה רובוטים בלגו ותוך כדי עוברת על חיבור של הגדולה.
 
למה הייתי צריכה את המעבר הזה בכלל?
למי בכלל אכפת ממני פה?
למה הפסקתי את החיים שלי באמצע ?
איפה ק׳וע׳  שאוכל לשבת אתם לקפה אמיתי (ה׳לשבת׳ אמיתי, לא הקפה)
למה קרעתי את הילדים שלי מהחיבוק המשפחתי האמיתי?
יש לי בכלל כוח להמציא את עצמי מחדש פה?
למה לא באים לבקר אותנו?
למה כ״כ הרבה באים לבקר אותנו?
ולמה, גודדאמ איט, החלונות בדירה נפתחים רק5 ס״מ שגם אם הייתי רוצה לקפוץ בקושי הייתי מצליחה להשחיל החוצה את האצבע הקטנה של הרגל  (כמובן עם לאק בורדו מטאלי)?
 
היום עבר בעצלתיים בדיוק כמו שתכננתי. יצירה שבה אכן יצרנו קיר נצנצים חדש לאורך המסדרון, אפייה של עוגיות חמאה, שוקולד ופליידו, מקרמה (האמצעי קשר את כל חדרו כמו המלכודות בקוראיה הצפונית), שנ״צ  – אז זהו שלא, קריאה ״5 מכשפות הלכו לטייל״ בפעם ה81, בישול קבוצתי של נודלס מעבר לפינה וצפייה ב7 דקות מפרוזן כי לקח לילדים92 דקות לקבל החלטה באיזה סרט יצפו בדם יזע ודמעות שהתיש את כולם והם התמוטטו אחד אחד על השטיח בסלון.
 
המטרה הושגה במלואה, האמצאי נוט סו מאצ׳.
 
ואני נשארתי על השטיח, מביטה על התקרה הנמוכה, פרי וואר, עדיין מתחבטת בקיום הניו יורקי שלי ותוהה ב״ה״ שאלה שמעסיקה כל ישראלית שאי פעם עברה לניו יורק……מתי אני צריכה להתחיל את הדיאטה לקראת הביקור בארץ.

7 שעות אחורה
מדריך לאוהבי ניו יורק

ספר עם מסלולים יחודיים ומקומות נסתרים,

מניו יורק אליכם ישר למייל

בואו לחוות איתי את ניו יורק
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

חנות מוצרים ומסלולים

תכנון מסלולים

משפחות, ילדים, זוגות, אמנות ועוד

הרצאות

סודות ניו יורקים ומסלולים ייחודיים
השראה, מהרילוקיישן לכתיבת הספר

ניו יורק עם הילדים

העיר שלא מפסיקה, בהחלט גם לא מפסיקה להפתיע ילדים ואת הגדולים שאיתם.
הצטרפו וקבלו את כל ההמלצות אליכם למייל

אמא, אשתו של, באלגניסטית והייטקיסטית.

קצת פולניה, טיפה אמריקאית אבל לגמרי ישראלית בניו יורק המדהימה. מג'נגלת ילדים, קציצות, שופינג, אמנות וחוויות בעיר הגדולה עם הרבה כייף, תסכול, אהבה וקומץ בדידות.

קרי ברדשאו היר איי קם!!

פוסטים מומלצים

אפשר למצוא אותי גם פה

רוצים את ניו יורק אצלכם במייל?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים באותו נושא

גלילה למעלה