בניו יורק אין בחורות עם שיער מתולתל. רגע…אני אדייק….בניו יורק אין בחורות לבנות עם שיער מתולתל. רגע….בניו יורק אין בחורות לבנות עם שיער מתולתל טבעי.
אני אפרט.
כבר קצת מעל 29 שנים אני חיה עם השיער שלי. for better and for worse. בעיקר for worse
מתולתל, נפוח עם אופי. אופי משלו. מתכווץ ומתרחב כאהבת נפשו, מחליט לבד אם לעמוד מעל אוזן שמאל או לשכב מתחת לאוזן ימין. קופץ ורוקד בדיוק באמצע תמונה משפחתית ומתעלם מהמוס|ג'ל|מרכך|מיישר|מקרזל| כשהאקס מכיתה ו' בדיוק הולך לקראתי.למדתי לחיות איתו – לא בשלווה אבל בשלום.
תמיד הסתכלתי בערגה על נשים שתוך כדי שיחה הובילו את אצבעותיהם בשיערם בלי שהזרת נתקעה בקשר מתולתל שאלוהים יודע שרק עם מרכך כביסה תעשייתי ומברשת שיער המיועדת לסוסים יצליחו לפתוח אותו.
בזכותי מלך תעשיית עיצוב השיער, Paul Mitchel, בנה לעצמו בית קיט ברביירה הצרפתית ונפש בחורפים בג'מייקה.
Your are welcome, Paul.
יש לי חברה אחת לקרב המתמשך בתלתלי הסוררים. אבל היא תמיד היתה בצד השני של העולם ורק לעיתים רחוקות שיתפנו אחת את השניה בתפניות חשובות שגילינו במלחמה הנואשת בתלתלינו.
טוב, אתן שמהנהנות בהבנה והזדהות – תפסיקו. אתן יכולות להמשיך להנהן רק אם תמונת החתונה המושלמת שלכם מקושטת בשימלה לבנה נוזלת, חיוך מאושר ותלתל עצבני שהחליט לזנק ב boing עסיסי בדיוק לקול פתיחת הצמצם.
אוקי. אז עברנו לניו יורק -אני והתלתלים. את החורף הם עברו בשלום בעיקר מתחת לכובע צמר כ17 שעות ביום (ללא מתולתלים שבינכם, ימח שמכם, כשמתולתלים חובשים כובע -הם לא יכולים אחכ פשוט להוריד אותו -אין דבר כזה. הפעילות הרלוונטית היא להוריד אותו-לחפוף שיער- לשים מרכך- לשטוף – לייבש בעדינות במגבת- לעשןת פן (עם דיפיוזר) לשים מוס- שוב ליבש (עם הראש הפוך ) ולסיום לזרוק את הראש אחרוה ולהתפלל שאתן נראות כמו ניקול קידמן ולא כמו מייסי גריי. אה -ואם במקרה אתם חובשות ומסירות את הכובע יותר מפעם ביום – הכל חוזר חלילה)
ועכשיו זה השלב של הפזור , דקה לפני ההרמה לקוקו הנצחי של קיץ.
יש פה כחודש אביבי שבו כל העיר מתנפנפת – הפרחים, הדגלים, השמלות, השיער.
ואין שום תירוץ לאסוף אותו ולא, זה לא המראה ה"נקי" .
אז הכל אמור להיות פשוט .
זהו שלא –
לא למתולתלות.
ומה הקטע – לשכונה שלנו, או יותר נכון לשכונת מנהטן הקטנה – יש כניסה רק לבלונדיניות, או לבעלות צבע אומברה – שהיה בשיאו לפני חודש וחצי עם שער חלק חלק – חלק מקלות, חלק גלי, חלק מתנפנף, חלק נפוח, חלק צמוד, קייט מדלטון , חלק מיילי סירוס. לא משנה – העיקר חלק.
ומה עושות השאר? טוב ששאלתן,
אז ככה – יש כמה אפשרויות:
תמיד אפשר להתחבא בבית, להצמיד לילדים צמיד גי פי אס ולשלוח אותם לבד ברחבי העיר.
לעשות גולגול גבוה, לעלות על טייצ לולו למון וחזיית נייקי ולעבוד על כולם שאת "בדיוק בדרך לספינינג".
לעשות קרחת – אבל אז ממש יזרקו אותך לא רק מהעיר אלה ממדינת ניו יורק בכלל.
או – לעשות פן (שיחזיק יומיים), טיפול קרטין (שיחזיק 3 חודשים) טיפול החלקה יפנית (שיחזיק 6 חודשים) או להשתמש בחומצה רדיו אקטיבית ואת זה אתם כבר תקחו אתכם לקבר – מה שכנראה יהיה מוקדם מהצפוי
אבל מה לא עושים בשביל היופי.
אז החלטתי ברומא להיות רומניה, ולנסות להשתלב….למרות שת'אמת לא משנה מה אעשה ואיך אראה – כשאצעד הביתה בדרך אחרי האיסוף הילדים והוא ישים רגל להיא והקטנה תבדוק מה קורה אם מורחים עוגית שוקולד על חצאית לבנה מאולד נייבי וההיא הראשונה תצרח שההוא "רק" בדק מה יש לה בתיק כשהיא מדברת עם החתיך מהשיכבה…..לעולם לא אצליח להראות כמו האמהות המקומיות שלהן הילדים נצמדים ברגלי עצבני למותן ומקסימום הילדה "משתוללת" כשהיא , אלוהים ישמור, מפזרת את השיער מהגומיה הורודה עם הנצנצים.
טוב, לעניינו,
אז נכנסתי בשקט בשקט למספרה השכונתית (כשלצערי, רק לעשות שם "אפצי" עולה כמו טיפול עשרת אלפים בספא צרפתי מדופלם) והסברתי, בעודי מסמיקה, מזיעה , מגמגמת שאני רוצה קצת שינוי, קצת פסק זמן מהתלתלים ומה אפשר לעשות?……
הבחורה מולי החווריה, פינפנה את השיער החלק המבריק הגולש שלה לצד השני של הראש, פתחה שתי עיניי אנג'לינה וצעקה בקול צורמני, עם מבטא סופרנוס כבד, עד כדי כך ששלושת הבחורים המעודנים שבדיוק פינפנו שלוש בלונדיניות "שסתם זרקו על עצמן משהו כדי להוריד את הכלב" בדולצה וגאבנה,
"WE HAVE A BLOW DRY VIRGIN HERE"
אחרי שכולם התגברו על השוק הראשוני ואני כמעט מתתי מבושה,
הושיבו אותי בין הדולצות (אם מיסטר אולד נייבי היה יודע באיזה חברה הוא נמצא הוא היה מהתפך בקיברו) והתחילו לפנפן.
מאון לאון, נפרדתי מכל תלתל ותלתל, כשלפי דעתי שמעתי את שירת הברבור שלו בין רעש תסיסת המחליק לונטילטור של המייבש.
ואז, בהנד עפעף, אחרי "רק" 4.5 שעות, שלושה פאנים ששבקו תוך כדי, שני סטייליסטים מזיעים, וגב תפוס אחד
הרגשתי כאילו אוטוטו עולה המסך ואני פוסעת לתוך פרק של "מעושרות".
כל מה שהיה חסר זה שמלת ערב מפוייטת מזהב ורוד, נעלי 18 ס"מ באדום מטאלי, עגילי יהלומים מה.סטרן……טוב, אוקי – היה חסר די הרבה – אבל הבנתם שהרגשתי כמו בדרך לאוסקר להודות להורי ש"הביאני עד הלום".
הסתובבתי בעיר כסהרורית, בכל סיבוב ראש כדי לחצות את הכביש או לבדוק אם הסאבוואי מגיעה הנפתי את שערי החלק בסלאו מושיון כמו פרסומת לפנטן. העברתי יד בשיער פעם אחרי פעם בלי להאמין שאחרי 39, אה……29 שנה – יש באפשרותי לעשות זאת.
נכנסתי הביתה, אחרי שהשוער למטה ביקש תעודה מזהה, והאמצעי רץ בשימחה אלי עם חיוך שבבת אחת נמחק כשהוא נעצר בפתאומיות
"אמא , מה קרה לך? "
והגדולה "אה…..זה לתמיד???"
והקטנה
פרצה בבכי
והכי גדול
"אמממממממ….צריך להתרגל לזה….."
אז יש לי רק דבר אחד להגיד לכם –
לא קרה לי כלום, זה לא לתמיד, תתגברי ואתה לך תתרגל לזה על הספה.
