החתיך מסיינט מרקס, הסופר סטארית עם המצלמה ואני

תקציר הפרקים הקודים: נסעתי לשבוע עבודה בניו יורק. ההכנות היו קלוקלות, אבל הביצוע מושלם.

השבוע עשיתי מה שחמש שנים לא עשיתי בניו יורק.

לא, לא ירדתי מהתיק מרק ג׳ייקבוז וזנחתי אותו לטובת שקית מכולת ׳מרכולית תל יצחק׳, לא, לקחתי את הביטוי ׳ I just woke up like this' באופן מילולי ויצאתי מהבית בלי להשקיע שעה ורבע בלוק שלוכי, אבל מתוקתקת שכאילו רק התעוררתי ככה אבל לא באמת, בטח ובטח שלא העזתי להיישיר מבט וליצור קשר עיין עם מישהו בסאבוויי. יאק!

Sunset

השבוע חרשתי את העיר, אבל לא כמו שאני רגילה, עם עצמי או god forbid עם שלושה גמדים בעקוב אחריי. חרשתי עם צלמת. לא סתם צלמת. כזאת של היפים והאמיצים. של מלונות יוקרה ברחבי העולם. זאת שנכנסת למשרדים של Conde Nast ומנפנפת למזכירה בכניסה וישר נכנסת לשבת עם הבוסית הגדולה.

כזאת שלא מתרגשת מכלום, שמכירה את כולם וסבלה אותי בשקט 5 ימים מהבוקר עד הערב. הסתובבתי עם צלמת שצילמה את כל מה שאני אוהבת בעיר. ה כ ל.

עובדת על פרויקט חדש, פרטים בהמשך, וכדי לעשות אותו גם קצת מעניין, ישר צוותתי אליה ואת כל מה שכבשתי ב-4 שנות מסלולים בעיר, עשינו בחמישה ימים.

העבודה החלה כל בוקר בסביבות 7 בבוקר. זאת אומרת נפגשנו ב-10 אבל מרוב לחץ הייתי ערה כבר ב-6:30 ותכננתי אתהיום. לא חס וחלילה את המסלול, זה כבר עשיתי מזמן, אלא מה אני לובשת, צבע הלק על הציפורניים ואם התלתלים היום יהיו נפוחים, מאוד נפוחים או ממש מאוד מאוד נפוחים. כמובן הכל תלוי שכונה ופגישות. לדוגמא – כשפגשנו את השף החתיך מרחוב סיינט מארקס יש טענו שהתחגגתי במיוחד…לא יודעת על מה הם מדברים…זה שצוות איפור שלם נכנס אלי בין הסדינים ב-5:30 בבוקר כדי לסדר לי גבות לא אומר כלום…

מעירה את השכונה

ב-8 יצאתי לדרך ברחובות העיר. שכונת הבית עכשיו היא הסוהו. אין נפש חיה ברחוב, מסתבר כשאת לא במרוצה להספיק לצלצול בית הספר ב-8:35 עם ילד אחד חצי ישן וילקוט על הגב ותינוקת עם חיתול מלא שאת מתעלמת ממנו כי גם ככה מתחת לחליפת שלג לא רואים, או מריחים, אז מתברר שיש שכונות בעיר שלא רק עוד לא שתו את הקפה הראשון, אלא אפילו עוד לא פתחו את עין שמאל כדי להסתובב לצד ימין של הכרית.

לעניינו, יצאתי לעיר, לכבוש, כמו תמיד, מתוקתקת במגפונים שחורים, עקב נמוך, סקיני שחורים, גופיה וג׳קט עור. לוק הורס, כובש ולגמרי מתאים לרקע המדרכות המטונפות, העכברושים שבדיוק מסיימים את הלילה והמוניות שמסיעות כרגע את סצינת הבוקר של אחרי. על גג העולם, עם קפה ביד, נסיעת סאבווי אחת והליכה של 22 רחובות.

בחוץ עכשיו 32 מעלות בצל, הצלמת עם שורטס וטי שירט. השעה 8:14 דקות, עוד לא התחלנו את היום. בא לי למות. פנטזית סקס אנד דה סיטי, כשקרי מדלגת עם סטילטוז בין מרצפות העיר המשוננות בכל שעה ביום כשהפן לא זז, האיפור לא זולגוכל חתיך שהיא נפגשת איתו מחבק אותה בלי שריח זעה קל (קל!) יעלה באפו נופצה בשניה שהבנתי שאני לא קרי ברדשאו ואמנם ג׳קט עור זה אחלה באוקטובר בעיר אבל לא כשיש גל חום שלא היה מבייש את תל אביב באוגוסט. טוב נו. ממשיכים.

Hello New York

מתחילות את היום לפי מסלול מאוד מסודר של מקומות נסתרים, מקומות ידועים, בתי קפה, מסעדות, חנויות, מלונות. לא לפי הסדר הזה. אני מנסה לעמוד בקצב של הצלמת, וה לא פשוט ומפתיע מאוד. בדרך כלל אני מובילה, מריצה את כולם מאחורי כבר 4 שנים פלוס. גם התינוקות למדה שאין לה ברירה , כדאי שהיא תלמד ללכת או לגלגל את עצמה בקצב שלי. המוטו אצלנו בבית הוא ׳אני הולך הכי מהר שאני יכול׳ אבל בינינו…..זה לא כ״כ מהר במושגי אמא בעיר הגדולה.

אנחנו מתחילות בצילומי מסעדה על המזח בבוקר, משם לחור בקיר של אוכל סיני ומסיימות לפני הצהריים במקום של גלידה. כן, למהירים שבינכם – כבר עשיתם את חישובי הקלוריות או הנקודות של שומרי משקל. מזמן אני כבר מחוץ לסקאלה. חשבון פשוט של מה שקורה אחרי סגירת הצמצם האחרונה בכל סשיון צילום: טעימות, וכמו בפולניה שלא נעים להשאיר צלחת מלאה, דג סי באס וציפוי פריך ב-8:45 בבוקר, דאמפלינגז מטוגנים מלאים בכל טוב וכל מה שיש בהדסון ב-9:35 וקצת משהו ככה מתוק לסיום, גלידה תאילנדית עם כל התוספות, שיהיה יפה בצילומים, ב-11:37 מישהו פה אמר ׳אוכל׳ ולא קיבל?

על סף התייבשות אבל לא שוברת פאסון

אז אני עם ג׳קט עור (לא, אי אפשר להוריד – זה חלק מהלוק) כש30 מעלות בצל, מפוצצת מאוכל מנסה להמשיך בקצב ניו יורקי (אחרי תקופה שזווית הגוף התקבעה לזאת של מושב של וולספאגן גולף חמודה אבל מנוונת) אבל ממשיכה קדימה בלי לקחת שבויים. זאת אומרת, שבויה אחת, הצלמת שכל כמה בלוקים שולפת לי עוד שפן לבן מכובע מדויק או יותר נכון, אנשי הברנז׳ה המקומית שלוקחים אותי, מראים לי, עושים לי כמו שבחיים לא טיפלו בי.

מסתבר שניו יורק זאת עבודה קשה וכשמנסים לדחוס חוויות של שנים ל-5X24 ימים (תעשו אתם את החישוב) כל ה-fun יוצא מה fantastic (מודעת לשינוי בכתיב….) אבל שווה כל רגע.

אושר ואלכוהול

עוד שניה לפני הסוף: כן, את החתיך מסיינט מארקס אכן פגשתי בסוף, יותר מידי בסוף, האיפור כבר נזל, השיער התנפח מעל המצופה והחיוך השרמנטי (שלי) כבר היה מעט עייף. אבל הוא כן חייך, חיבק, קישקש והביט לי עמוק לתוך העיניים כשהוא שאל אותי בטון נמוך ורציני, בעודי תולשת באגרסיביות ומכוונת לפי הפעור חתיכת חתיכת דג נימוח שהוא הרגע הקפיץ על מחבט שלפני שניה כיכב בסט הצילומים האחרון …״רוצה שאארגן לך מזלג?״ אושר ושברי הליכה.לפנינו עוד ארבעה ימים. שיהיה גוד לאק לכולם!

הפוסט הזה התפרסם לראשונה בYnet 

 

7 שעות אחורה
מדריך לאוהבי ניו יורק

ספר עם מסלולים יחודיים ומקומות נסתרים,

מניו יורק אליכם ישר למייל

בואו לחוות איתי את ניו יורק
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

חנות מוצרים ומסלולים

תכנון מסלולים

משפחות, ילדים, זוגות, אמנות ועוד

הרצאות

סודות ניו יורקים ומסלולים ייחודיים
השראה, מהרילוקיישן לכתיבת הספר

ניו יורק עם הילדים

העיר שלא מפסיקה, בהחלט גם לא מפסיקה להפתיע ילדים ואת הגדולים שאיתם.
הצטרפו וקבלו את כל ההמלצות אליכם למייל

אמא, אשתו של, באלגניסטית והייטקיסטית.

קצת פולניה, טיפה אמריקאית אבל לגמרי ישראלית בניו יורק המדהימה. מג'נגלת ילדים, קציצות, שופינג, אמנות וחוויות בעיר הגדולה עם הרבה כייף, תסכול, אהבה וקומץ בדידות.

קרי ברדשאו היר איי קם!!

פוסטים מומלצים

אפשר למצוא אותי גם פה

רוצים את ניו יורק אצלכם במייל?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

6 מחשבות על “החתיך מסיינט מרקס, הסופר סטארית עם המצלמה ואני”

  1. נויה קומיסר

    אני הולכת אחריך בעיניים עצומות .. גם אם זה בינתיים רק עם העיניים על המחשב – איך בא לי לעשות את העיר כמו שאת מציעה

  2. כמה שאת מצויינת
    וכמה שרצתי אחרייך והזעתי איתך
    (אני הייתי מורידה. את המעיל עור,את מה חשבת?
    וכמה שמתגעגעת לניויורק
    וכמה…
    יופי של פוסט
    ממתינה להמשך

    1. איוש, כיף לשמוע עם כל תהפוכות העיר הזאת בימים אלו. מקווה שאחרי שהזעת גם עשית מקלחת 🙂 עדיין לא מורידה את ז׳קט – הרי הכל זה ה ׳לוק׳, לא?! 🙂

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים באותו נושא

גלילה למעלה