ישראל לא טובה לזוגיות. באמאשלי

רצים אחד אחרי השני. באמאשלי
איתו באש ובמים. באמאשלי

הוא אמר לי שאסור לי לכתוב עליו יותר. אני לא אומרת בדיוק מי זה ׳הוא׳ כי גם זה אסור לי, אבל בוא נגיד שאם במקרה הוא היה עומד ליד הילדים שלי היה די קל לזהות. אבל שוב, כי אסור לי, אני ממש לא מזכירה פה שמות או ייחוס משפחתי. ממש לא!

בכל מקרה עשיתי סצנה נוראית, הודעתי שאני מודיעה לעיתונות (ידיעות אמריקה) שאני קורעת את החוזה איתם, שאני במקום לכתוב הולכת ללמוד מקרמה (not that there is anything wrong with that), שהוא מנפץ חלומות ולא מאפשר לי לצמוח, שהוא ממש משבית שמחות, דורך על יבלות, ויורק לבאר שממנה הוא משתין. השתמשתי בכל הארסנל הפיוטי שלי, כלום, גורנישט, נאדה.

שינוי מינורי חוצה יבשות

אין לי מושג איך זה פתאום קרה. ת׳אמת יש לי. עשינו שינוי קטן, פצפון, ממש מינורי. משהו שאפילו לא שווה לכתוב עליו הביתה. סתם ארזנו חצי חיים (4.5 שנים, 3 חודשים, 22 יום, 17 דקות, אבל מי סופר), 458 קרטונים (לפי הרשימות לקונטיינר), 13 זוגות אופניים (חצי חינם בטרגטמה לא ניקח שניים לכל אחד??), ואנ׳לא רוצה להגיד כמה מגבות מבד בט׳ אנד בייונד ועברנו זמנית, אני מדגישה ז מ נ י ת, לצד השני של העולם שבמקרה במקרה בו הילדים הולכים לצופים כל שישי בזמן האטרקטיבי של השנ״ץ.

אז מה? אז שינוי קטן, בגלל זה צריך יש רעידות אדמה בבית?

פתאום במקום הזה, הכ״כ מוכר וכ״כ שונה בו זמנית, המשפחה, או יותר נכון כל הדינמיקה המשפחתית, משתנה. לגמרי. אותם אנשים, אותם ערכים, מערכת יחסים שונה.

זה כבר לא אני והוא מול כל העולם

פתאום זה כבר לא אני והוא, ושלושת הקטנים מול כל העולם. ביחד באש ובמים (ובסופת שלג וברוחות המקפיאות, באספלט הלוהט, ובין הגלריות המטריפות, וברכיבת אופניים לאורך ההדסון, ועל לבני הסמטאות בלואר איסט סייד, ובסקי מחוץ לעיר, ובימי ראשון עצלים בשיטוט עם בייגל עם קרים צ׳יז, ובהליכה רגלית בלי להתרגש מתחת לפרידום טאוור, ובישיבה נונשאלנט על הבר השכונתי כשמאחורי יושבת naomi watts, ובמעבורת לניו ג׳רזי…). פתאום חגיגות יום הולדת משפחתיות לא מסתכמות בעוגה מהול פודס וכמה בלונים לשניים וחצי אנשים, פתאום כל המשפחה מקיפה, מחבקת ושמחה איתנוככה בקטנה איזה 27 אנשים. כבר לא ערב שקט,קצת בודד, רק אני והוא, אלא זה שבספונטניות השכנים קופצים ׳רק׳ לשניה והחברים עוברים ׳רק׳ להגיד שלום and next thing you know כבר 3 בלילה ואנחנו עוד מתגלגלים על הריצפה במרפסת בגלל הבדיחות מכיתה ב׳. כבר לא שבת בחוסר מעש של 5 אנשים בבית כי אין כ״כ עם מי להיפגש ואין ממש לאן למהר, אלא צריכים חמ״ל כדי לתאם בין המפגש שכב״ג של הגדולה לגיבוש הכיתתי של האמצעי (הגיוני מאוד ב8 בבוקר ביום שבת), לבת דודה, שכבר הבטחנו לקטנה, שלא ראתה אותה 4 ימים, שבטוח נעבור דרכה והמצפון מציק שמזמן לא קפצנו לאיזה שניצל ופירה אצל ההורים אז גם שם נעצור בדרך. וmind you, סופ״שׁ של יום אחד. אחד!!!!!

פתאום לכל אחד יש דעה

ופתאום לכל אילו יש דעה. דעה על מי אומר מה, דעה על מה שכתוב בעיתון וכמובן כמובן דעה על השילוב של שניהםמה כתבו עליו בעיתון. ופתאום זה משנה לו. פתאום יש לו למי לתת דין וחשבון, וזה ממש לא לי.

וזה לא רק זה, בשבילו זה גם כבר לא רק לשתות בירה (אני לא בירהבד״כ קוסמופולטין) רק איתי כי אין כ״כ אופציות אחרות, פתאום החבר׳ה מהטכניון (סתם זרקתי איזה אירגון ישראלי לא קשור לשום דבר שקשור למישהו שאני מכירהממש לא) נפגשים פעם בשבוע, פעם בשבוע אימון כושר עם חבר מכיתה ח׳5 (200 שנה אח״כ), וכל שלושה שבועות צהרים או ארוחה ליילית עם האחים. חמסה טפו, שלא יגמר לעולם.

וכמבון בשבילי זה כבר לא  לטרוף את העיר כשאני מחזיקה את היד רק לעיתון טיים אאוט new york אלא לתאם, עם 17 שינויים ושינועים בדרך (ילד חולה, הכלב מקיא, אסיפת הורים, אקס פאקטור) עם חברת מגיל שנה ליום תל אביב, במקום אחה״צ שקטים מול הנוף העירוני, קפה עם החברות מהשכונה מול הדשא בשממה הפרברית וכבר לא שופינג של מיטב המעצבים, אלא התרוצצות בים 10 חודשים בשנה עם שורטס וגופית דלתא. חמסה טפו, שלא יגמר לעולם.

מפלפפונים, שניצלים ואהבה

אז פתאום זה אחרת. זה כבר לא אני והוא, ושלושת הקטנים מול העולם. פתאום זה אני והוא, ושלושת הקטנים עם כל העולם. כבר אין את השעות של הביחד, במקרה הטוב, אולי דקות נבחרות במהלך היום וגם אז זה מעל שניים וחצי ראשים ג׳ינג׳ים (אחת אצלינו שחרחורתאבל עדיין מתים עליה) של ׳אתה מוציא היום מהגן?׳, ׳אל תשכחי לקנות קצת מלפפונים לילד יש כבר צורה של שניצל׳, ׳תתקשר לאמא שלך אני מסננת אותה כבר יומיים׳, ׳אני טס לסין ליומיים, יוצא בשבת וחוזר בשלישי שבועיים אח״כ׳. כבר אין שקט רומנטי אלא רעש תמידי של עשיה, משפחה, חברים ואהבה ועניין מכ״כ הרבה כיוונים ואין ריק כזה של ׳אנחנו לבד פה בעיר המדהימה הזאת מחזיקים חזק חזק אחד את השני כדי שלא נלך לאיבוד׳ אלא אנחנו חלק ממשהו כ״כ גדול, אוהב, חונק, לוחץ ומסור פה בארץ שאין בשום מקום אחר.

אז הוא אמר לי שאסור לי לכתוב עליו יותר. אז הוא אמר. ואולי באמת אני אקשיב. כי עכשיו זה כבר לא רק אני והוא מול כל העולם. וטוב שכך. בנתיים.

אני שלו והוא שלי. באמאשלי
חופשי זה לגמרי לבד? באמאשלי

*לכל חברי הניו יורקים, אני מוקירה כל רגע איתכם כ׳ה׳משפחה שלי home away from home וכמובן שבזכותכם לא הייתי או היינו לבד לגמרי.

עוד קיטורים על זוגיות בקו ניו יורק תל אביב:

אובדת או עובדת

עוגיות חמאה ומחשבות קיומיות על החיים בניו יורק

למי יש יותר גדול במנהטן

זימון לאהבה

ולסיום, שיר זוגי, שאיתו הכל התחיל. גם הוא חוצה יבשות:  יושב בסן פרנסיסקו על המים

7 שעות אחורה
מדריך לאוהבי ניו יורק

ספר עם מסלולים יחודיים ומקומות נסתרים,

מניו יורק אליכם ישר למייל

בואו לחוות איתי את ניו יורק
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

חנות מוצרים ומסלולים

תכנון מסלולים

משפחות, ילדים, זוגות, אמנות ועוד

הרצאות

סודות ניו יורקים ומסלולים ייחודיים
השראה, מהרילוקיישן לכתיבת הספר

ניו יורק עם הילדים

העיר שלא מפסיקה, בהחלט גם לא מפסיקה להפתיע ילדים ואת הגדולים שאיתם.
הצטרפו וקבלו את כל ההמלצות אליכם למייל

אמא, אשתו של, באלגניסטית והייטקיסטית.

קצת פולניה, טיפה אמריקאית אבל לגמרי ישראלית בניו יורק המדהימה. מג'נגלת ילדים, קציצות, שופינג, אמנות וחוויות בעיר הגדולה עם הרבה כייף, תסכול, אהבה וקומץ בדידות.

קרי ברדשאו היר איי קם!!

פוסטים מומלצים

אפשר למצוא אותי גם פה

רוצים את ניו יורק אצלכם במייל?
הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

6 מחשבות על “ישראל לא טובה לזוגיות. באמאשלי”

  1. מדוייק , רק לא מסכימה עם הכותרת …ישראל זה פרק חדש לזוגיות ! בישראל אפשר לגדול ולצמוח כיחידים בתוך הזוגיות בלי הנטל הכבד כל כך של בדידות שמתקיים ב" גולה" …

    1. אני מאוד מאוד מקווה כמו שאת אומרת לצמוח לתוך זה…כמו שבניו יורק הייתי צריכה זמן וסבלנות גם בישראל…..בישראל הבדידות היא שונה אבל גם הביחד הוא שונה. זה עניין של הסתגלות ושוב מאמץ too make it work. נעים לדעת שאת מבינה ומכירה. תודה!

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פוסטים נוספים באותו נושא

גלילה למעלה